שיר שפרסמה בלוגרית בישראבלוג:
"הסיבה למה אני לא יכולה להשאר
"הסיבה למה אני לא יכולה להשאר
הייתי חייבת לתת לך ללכת
אחרי מה שעשית
אני לא יכולה להשאר...
וייתכן שאני ארגיש הרבה יותר טוב שתעלם...
הרבה זמן גרמת לי להאמין
שאהבתך כולה שלי לתמיד
אהל לא ידעתי שזה היה הכל אחיזת עיניים
וייתכן שאני ארגיש הרבה יותר טוב שתעלם
אני חייבת לומר שזה לא כמו שהיה פעם
ואני לא הולכת לשחק את המשחקים שלך יותר
אחרי מה שעשית, אני לא יכולה להשאר.
וייתכן שאני ארגיש הרבה יותר טוב שתעלם...."
סכסוכים עם בני הזוג שלנו הוא דבר שכיח, מה גם שזהו דבר בריא לזוגיות. לנו אולי קצת פחות אבל הזוגיות ניזונה מריבים ותככים. הסיבה היא פשוטה, בקצרה הדבר חוסם את האפשרות שנראה את בן הזוג כמובן מאליו, או שנשכח שגם לו יש העדפות ועקרונות. בכל סכסוך חשוב ששני הצדדים יבהירו את עמדתם ואת מה שמציק להם. הבעיה האמתית בסכסוכים הללו היא שאנו מתפתים מהר מדי להגיע להרמות קול ואף להכניס משפטים עוקצניים שלא תורמים לפתירת הסכסוך אלא אך ורק מלהיטים אותו. אז איך בעצם ניתן לריב באופן נכון ומאופק מצד אחד, ומהצד השני גם להעביר את עמדתנו בצורה טובה ולהגיע למקסימום ההבנה מבן הזוג שלנו? למעשה המחשבה ששני הדברים סותרים זה את זה היא מיתוס. העצוב הוא שאנחנו חיים על פי המיתוס הזה ובכך שוחקים את הזוגיות שלנו. העברת העמדה שלך לבן הזוג באופן מאופק וללא הרמות קול היא הדרך היעילה ביותר להעברת המידע כך שיבינו ויקבלו אותו. כאשר אנו מרימים את הקול או מאשימים את בן זוגנו הוא יכנס באופן טבעי ולגיטימי לעמדת מגננה. בעמדת המגננה הוא איננו יכול כלל שלהבין אותנו. אבקש מכם שבפעם הבאה שאתם נוקטים במשפט מאשים כמו "אתה זה שעושה את זה כל הזמן, איך אתה יכול להתלונן על פעם אחת שאני עשיתי זאת?" או משפטים דומים תיזכרו בדברים שאמרתי, שכך הוא נכנס מיד לעמדת מגננה ולעולם לא יוכל באמת להקשיב או לנסות להבין את מה שאמרתם.
ניקח סכסוך אפשרי:
"השעה כבר שלוש בלילה. רציתי שנשב לארוחת ערב שנינו סוף סוף. בקשתי כבר אלף פעם שלא תצאי עד שעות כל כך מאוחרות!"
- "מה? זה לא כל כך מאוחר. חוץ מזה גם אתה יוצא הרבה פעמים עד שעות מאוחרות.."
"אבל בקשתי שתחזרי מוקדם יותר כי אני מתגעגע לארוחה משותפת."
- "מה אני יכולה לעשות שאתה חוזר כל כך מאוחר מהעבודה?"
"אני לא מאמין שאמרת את זה! אני צריך להביא כסף הביתה כדי שנוכל להחזיק את הדירה, שנוכל לישון בלילה בלי דאגות, ושנוכל לאכול ארוחות ערב ביחד!"
השיחה מהר מאוד הגיעה למצב ששניהם מאשימים זה את זה בהמון דברים, מהר מאוד השיחה גלשה לנושאים שכלל לא קשורים לסיבה שבגללה נפתחה השיחה מלכתחילה. אני עצרתי את המריבה בנקודה מאוד התחלתית אבל כולנו יכולים כבר לדמיין לאן זה היה יכול להגיע. אפשר לראות שבקלות הריב הזה יגיע לנושאים שונים כמו החברות של האישה או הבוס של הגבר ושעות העבודה ה"לא נורמליות" שלו. זה יכול גם לעבור למצב הכלכלי ומי אשם בו. שני בני הזוג במצב הזה נכנסו כבר לעמדת המגננה ולא מנסים כלל להבין זה את זו, הדבר היחיד שהם רוצים זה להוציא את השני כמה שיותר רע כדי שהם ייצאו כמה שיותר טוב. מיותר להגיד שמדובר בניסיונות שנועדו להיכשל שכן אף אחד מהם לא הולך לוותר.
בואו נראה שיחה נוספת, הפעם הגבר עבר תהליך של הבנה לגבי סכסוכים נכונים:
"חיכיתי לך. רציתי שנאכל ביחד ארוחת ערב. כבר הרבה זמן לא אכלנו יחד."
- "אני עייפה, אולי מחר."
"בקשתי ממך שלא לצאת עד שעה כל כך מאוחרת. אני מבין שאת עם חברות וקשה לעזוב באמצע כי זה כיף. גם לי זה קורה, זה קורה לכל אחד. אני מעריך את המאמץ שלך, אבל באמת חשוב לי שמחר בערב כן נוכל לשבת באחת עשרה לארוחת ערב."
- "אבל קשה לי להישאר ערה בבית ולחכות שתגיע באחת עשרה."
"אני יודע, אבל אני עשיתי את המאמץ בשבילך וחיכיתי עד 3... אני מאמין שאת תוכלי לעשות מאמץ ולחכות לי עד אחת עשרה, נכון?"
- "אני אשתדל, תעיר אותי אם אני ארדם."
נשמע שמחר הם באמת יאכלו ארוחת ערב נחמדה ביחד, והלילה נגמר לא רע בכלל לעומת הסכסוך שראינו קודם. מה שהשתנה הוא שהגבר לא האשים את האישה, אלא רק העיר את תשומת ליבה למצוקה שלו ולכמה שחשוב לו לאכול איתה ארוחת ערב. כשהוא אומר דבר כזה בצורה כזו אי אפשר שלא לעשות מאמץ בשבילו, אני טועה?
הרעיון הוא להציג את העמדה מנקודה בה אתם מספרים על המצוקה שלכם ועל מה שמפריע לכם תוך כדי הבנה שבן הזוג לא אחראי למצוקה הזו. מדובר במשהו שלכם, ולבן הזוג יש את היכולת לעזור. אחד הדברים שעוזרים לי אישית בהרבה סכסוכים זה המחשבה שהזוגיות היא עוד גוף חיי וקיים. אני מאמין שבמערכת היחסים אני ובת זוגתי איננו לבד. מדובר מערכת של שלושה גופים- אני, בת זוגתי והזוגיות. לזוגיות יש צרכים, היא ממש ייצור חיי שאני ובת זוגתי יצרנו ברגע שנפגשנו. כעת עלינו להיות קשובים לצרכים שלה ולספק לה אותם יחדיו. המצוקות שבהם אנחנו נמצאים בקשר הזוגי, הן לא אלא הזוגיות שבוכה ומרמזת שהיא צריכה משהו. איך אני יכול לבוא אל בת זוגתי ולהאשים אותה במשהו? כשהילד בן החודש שלנו בוכה כשהוא זקוק לאוכל אנחנו מאשימים זה את זה? לא, אנחנו דואגים יחד לכך שיאכל משהו. כשאחד מאיתנו חש שמשהו לא בסדר בזוגיות עליו לדווח על כך לבן הזוג על מנת שיוכלו השניים לחשוב יחדיו איך מטפלים במצוקה של הזוגיות שלהם, כדי שתפסיק לבכות. בכל מצוקה ובכל נושא לסכסוך ומריבה לשני בני הזוג יש צד בדבר. גם למתלונן יש צד באחריות לסכסוך, הוא לא הקורבן וגם לא בן או בת הזוג. בסכסוך הקורבן היחידי זו הזוגיות, ועל בני הזוג לשים לב לכך ולדאוג לה.
בהצלחה לכולנו. :)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתכם חשובה לנו. תודה רבה.